<h1>כל בו הלכ' ארבע מינים סימן ע"ב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ארבעה מינין אלו שבלולב, שהיה אחד מהן יבש, או גזול או גנוב, אפילו לאחר יאוש, או שהיה מאשירה הנעבדת, אפילו שביטלו האשירה מלעבדה, או שהיה של עיר הנדחת, הרי זה פסול. היה אחד מהן של עבודה זרה, לא יטול לכתחילה, ואם נטל יצא.
לולב היבש נקרא כשכופלין אותו והעלה שלו משתברת. ודעת הראב"ד ז"ל שכל זמן שהלך כל מראה ירוק שבו ונהפך ללבן, הוא שנקרא יבש שפסול, אלא אם כן היה שעת הדחק. ודעתו ז"ל שאין מברכין עליו. ועוד כתב שאם יבש רוב שדרו נפסל, אבל אפילו יבשו כל העלין כשר, ובלבד שישתיירו מן הלחין בראשיהן, ובלבד שתהיה התיומת העליונה לחה. אבל דעת רב פלטוי ורבינו תם ז"ל, שבשעת הדחק נוטלין לולב היבש על השיעור שכתב, ומברכין. והראיה מאנשי כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם. וכן נראה דעת הר"מ ז"ל שכתב היה כמוש ולא גמר לייבש כשר. ובשעת הדחק ובשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינין. והר"ף ז"ל כתב לולב היבש פיר' בתוס' דהיינו כדי שיהא נפרך בציפורן, כי ההיא דאוזן בכור. וטעם פסול היבש מפרש בירושלמי, על שם לא המתים יהללו יה. לולב שנקטם ראשו, פסול. פירש רש"י אף על פי שלא נקטם ראש השדרה, או נקטמו ראשי העלין העליונים הנקראין תיומת. וכן דעת הבעל ההשלמה ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב דוקא כשנקטם ראש השדרה אבל ראש העלים כשר. ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלה משום חסרון, ולא דמי לאתרוג בהא.
ונפרצו עליו, ונסדק אפילו כהימנק, וכווץ, ועקום דומה למגל, בשאר הימים כשר. אבל חרות פסול לעולם, שאין זה לולב כלל, וכן הדס שוטה פסול לעולם. אבל ענביו מרובין מעליו, ושחורות ואדומות כשר. והצפצפה פסולה לעולם. וכן אתרוג הכושי הרבה, וכן שגידלו בדפוס כמין בריה אחרת, ראוי לומר שיפסלו לעולם. אבל ניטלה פטמתו ובוכנתו, ועלתה בו חזזית על רובו, ונסדק, וניקב, וחסר, ותפוח, וסרוח, ושלוק, (כלו) [כולן] כשרין בשאר הימים.
נסדק (או) [אם] נתרחקו שני סדקיו זה מזה, עד שיראו שנים, פסול. היה עקום מלפניו, שהיה שדרו כגב בעל חטוטרת, פסול. היה עקום לאחוריו, כשר, שזו היא ברייתו. נעקם לאחר משני צדדיו, פסול. נפרדו עליו זה מזה, ולא נתדלדלו כעלי החרות, כשר. נפרצו, והוא שיתדלדלו לשדרו של לולב כעלי חרות, פסול. פירוש חרות, מלשון חריות של דקל, שמתקשה העץ ועליו נושרין. ויש מפרשים נפרצו, שניתקו העלין מן השדרה, אבל לא לגמרי. וכתב בעל ההשלמה ז"ל דאפילו נפרצו [מקצת] עליו פסול. והראב"ד [ז"ל] כתב דלא מפסיל אלא בנפרצו רוב עליו. וכן כל פסולי הלולב אינן אלא ברוב. בריית העלין שבלולב כך היא. כשהן גדלין גדלין שנים שנים ודבוקין מגבן, וגב שני העלין הדבוקין הוא הנקרא תיומת. נחלקה התיומת (פסולה) [פסול]. היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו, ולא היה להן תיומת, פסול. והתיומת, פירש רש"י ז"ל שני העלין העליונים האמצעיים ששם השדרה כלה. ואם נחלקו זה מזה פסול, אבל בחלוקת שאר העלין אינו נפסל. ולדעת הרי"ף ז"ל נפסל ברוב, ואם אין לו שני עלין רק שעלה בעלה אחד מתחילת ברייתו, פסול לדעת הר"ש ז"ל. כתב הר"ף [ז"ל] דרך ב' עלין האמצעיות להיות מחוברות, וכשנפרדו זו מזו הרי נחלקה התיומת ופסול, אף על פי שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב, שכל אחת ואחת כפולה, אף על פי כן הוא פסול, כיון דשתי עלין האמצעיות חלוקות זו מזו, לפיכך אלו הלולבין המצויין בימינו רובן פסולין, לפי שרובן אין שני העלין האמצעיות מחוברות יחד. ועוד פירש בקונטרס פירוש אחר, שנחלק התיומת היינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלק לשנים, ולפיכך אלו הלולבין המצויין בימינו רובן כשרים, כיון שעלה האמצעי שלם. ומיהו יש מקצת שעלה האמצעי נחלק בראשו. ומכל מקום יש להכשירו, לפירוש הקונטרס דאמר נחלקה התיומת דפסול היינו דוקא שנחלק עד למטה מן העלין, כדפירש בתוספות רבינו יהודה פרק הכונס. עכ"ל הר"ף ז"ל. ורבינו חננאל והרמב"ם ז"ל פירשו שכל העלין נקראו תיומת.
שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות, [ב"ב קל"ז ע"ב] אין אחד מהן יוצא בהן ידי חובתו ביום ראשון, עד שיתן לו חלקו במתנה. האחים שקנו אתרוגין מתפיסת הבית, ונטל אחד מהן אתרוג ויצא בו, אם יכול לאכלו ואין האחים מקפידין בכך, יצא ידי חובתו. ואם היו מקפידין, לא יצא, עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו אתרוג ורימון ופריש מתפיסת הבית, אינו יוצא באתרוג, עד שיתן לו חלקו במתנה, ואף על פי שאם אכלו אין מקפידין עליו, פירוש, שאין להם להקפיד עליו, שהרי יש לאחר כנגדו פריש או רימון, מכל מקום לענין מצוה לא יצא, אלא אם כן נתנו לו במתנה, אבל אם קנו אתרוג לכל אחד, הרי הוא כאילו נתנוהו לו במתנה, שעל מנת כן לקחוהו. וכתב רבינו שמואל ז"ל, כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאים כל אחד באתרוג של חבירו, שהדבר ידוע שאין מקפידין, ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו בבית הכנסת, שיהיה מתנה לכל מי שירצה לצאת בו, ובלבד שיחזירוהו לו. והראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות אתרוג אחד משלו, לכל קהל מונפישליי"ן, והיו יוצאין בו כל הקהל, שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר, וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד ואחד, עד כדי שיפרע דמי האתרוג. וכל זה היה עושה מפני המפקפקין לצאת בשל ציבור, לפי שהוא משותף לכולם, ושמא יש אחד מהם מי שאין בדעתו להקנות לחבירו כראוי, גם יש בעיר כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו, ואין יודעין להקנות, כמו שאמרו ז"ל קטן מקנה אקנויי לא מקני, ולפיכך היה קונהו משלו, והיה מקנהו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה, על מנת להחזירו לו, ולבסוף היה נוטל את (דמו) [דמיו], שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו, או שיהיה רוחו גסה, שלא ירצה לצאת אלא בשלו. וה"ר יצחק ז"ל כתב, כשהקהל קונין אתרוג יחד, (מיקני) [מקנין] אותו לאחד מהן בקנין גמור, והוא מקנהו לכל אחד במתנה על מנת להחזיר. ע"כ. והר"ף ז"ל כתב, באשכנז נוהגין לקנות לולב אחד בשם כל הקהל ממעות הקהל, וביום טוב נוטלו כל אחד ויוצא בו בלא שום הקנאה, ושפיר קא עבדי, משום דדעת כולם להקנות חלקם לאותו שנוטלו שיצא בו. ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא דדעתא, בלא שום תנאי, כדאמרינן פרק האומר בקדושין. ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג, עד שיהא כולו שלו ומקנהו לחבירו לצאת בו כדאיתא בפני', אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שהוא כולו שלו, משום דליכא אומר דעתא כולי האי, כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל. ושני חלוקין יש בו בתוספות פרק האומר, לפי זה כשהאתרוג כולו שלו, אפילו לא אמר על מנת, אלא אמר אדעתא דלהחזיר סגי בהכי, וחשיב כמו תנאי כפול, כמו בההיא אדעתא למיסק לארעא דישראל, פרק האומר, ע"כ.
<h2>דף ל.</h2>
ואחד לולב ואחד כל מין ומין מארבעה מינין אלו, אם היה אחד מהן שאול או גזול, אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.
<h2>דף לא.</h2>
ד' מינים אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה, וכולן נקראים לולב. ואין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן. ואם לא נמצא אחד מהן, אין מביאין אחר הדומה לו.
<h2>דף לב.</h2>
כפות תמרים האמורים בתורה הן חריות של דקל, (כשיצמח) [כשיצמחו] קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן, אלא שיהיה כמו שרביט. והוא שנקרא לולב.
לולב שלא היו עליו זה על זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה, אם ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה שלמעלה ממנו, שנמצא שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר. ואם אין ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה פסול. ולולבא דסליק כהוצא, פסול.
<h2>דף לב:</h2>
כמה שיעור אורך כל מין ומין. לולב, אין פחות מד' טפחים. ואם היה ארוך כל שהוא כשר. ומדידתו משדרו בלבד, לא מראש העלין. והדס וערבה אין פחות משלשה. ואם היו ארוכין כל שהן כשרין. ואפילו אין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשר. והוא שיהיו בראש הבד. וכתב הבעל ההשלמה ז"ל דדוקא יבשו עליו האחרים מלבד אלה השלשה שנשארו הוא שכשר, אבל אם נשרו שאר העלין מלבד אלה השלשה הלחין, אפילו הן בראש הבד פסול. וכתב עוד דכל ג' טפחים של הדס בעיא עבות. ומדברי הריא"ף ז"ל נראה דלא בעיא עבות בראש כל אחד, אלא ברוב' סגי, בין שיהיה בראשו או בסופו. ובמיעוט פסול, אף על פי שהוא עבות בשלשה בדי עלין לחין. והבעל עשרת הדברות כתב דבשלשה בדי עלין לחין סגי לעיכוב. ואם אגד הלולב, צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס ומן הערבה טפח או יותר. ופירש הריא"ג ז"ל דלא תימא דדוקא כי לית ליה להדס ולערבה אלא שלשה טפחים הוא דבעינן הכי, דאפילו ארוכין הדס וערבה כל שהן, צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מהן טפח או יותר כדי לנענעו בו.
פרי עץ [הדר] האמור בתורה הוא האתרוג. וענף עץ עבות הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שהיו ג' עלין או יותר על כן בגבעול אחד, אבל אם שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן, אין זה עבות, אבל נקרא הדס שוטה. וכתב הראב"ד ז"ל שצריך להיות כן כל השיעור או רובו, ואם אינו כן, פסול. ע"כ.
<h2>דף לג.</h2>
מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה, וכשהוא נוטלן לצאת בהן, מברך על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו. ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו והאתרוג בשמאלו. ונוטלן דרך גדילתן, שיהיו עיקריהן למטה וראשיהן למעלה. ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא, והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד, או שחסר מין אחד, לא יטול, עד שימצא השאר. וכתב הראב"ד [ז"ל] דהני מילי בברכה, אבל מכל מקום הנמצא אצלו נוטל לזכר המצוה שלא תשתכח, כדאמרינן בלולב היבש. ע"כ. כמה נוטל מהן, לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה וג' בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס עד שיהיה אגודה מוסיף, ונויי מצוה הוא. אבל שאר מינין אין מוסיפין ואין גורעין מהן. ואם הוסיף או גרע פסול. והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו, לעולם לא שמעתי פסלות בזה, ולא איסור תוספת וגירוע, (אפילו) [ואפילו] לרבי יהודה דאמר לולב צריך אגד, דהא אמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו, קסבר לולב צריך אגד, ואי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה מוסיף, מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדקלא ליכא מוסיף, אף על גב דאיכא טפי מלולב אחד, וכל שכן לרבנן דאמרי אין צריך אגד, דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. עכ"ל, ושאלו אל הרמב"ם ז"ל מאיזה טעם מוסיפין בהדס ואין מוסיפין בערבה ובשאר מינין. והשיב להם, הערבה אני רואה בה שאין מוסיפין על ב' בדין, כמו שאין מוסיפין על לולב אחד ואתרוג אחד. וזולתינו אחד מן הגאונים מתיר תוספת הערבה כמו תוספת ההדס. ואנחנו לא נתחזק אצלנו דבריהם. לפי שתוספת ההדס מצאנוהו כתוב, רצוננו לומר הושענא, וכל מה שלא נמצא היתרו בביאור כתוב לחכמים, נשאיר אותו כמו שהוא בלי תוספת ומגרעת, לפי שאין הפרש אצלנו בין התוספת על הדבר ובין החסרון, ואם לא נעשה אלא שני בדי ערבה, קיימנו מצוה מן המובחר, ר"ל לפי שאין חשש תוספת וחסרון. זו היא דעתינו, ומי שירצה לעשות כמו הדעת האחרת יעשה. ע"כ.
<h2>דף לג:</h2>
ערבי נחל האמור בתורה אינו כל דבר הגדל מן הנחל, אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל. עלה שלו משוך, ופיו חלק, וקנה שלו אדום, וזהו הנקרא ערבה. ורוב מין זה גדל על הנחל, ולכך נקרא ערבי נחל. ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר. ויש מין אחר דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול, ופיו דומה למסר, וקנה שלו אינו אדום, וזה נקרא צפצפה, והיא פסולה. ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלו חלק, ואינו כמסר, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד, כמו פי מגל קטן, וזה כשר. וכל הדברים האלו מפי השמועה למדו ממשה רבינו ע"ה נתפרשו.
<h2>דף לד:</h2>
הדס שנקטם ראשו כשר. פירוש אפילו נקטם העץ. נשרו רוב עליו, אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד, כשר. וכן נמי דעת ה"ר יצחק ז"ל. היו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות כשר, ואם אדומות או שחורות פסול. ואם מיעטן כשר. ואין ממעטין אותן ביום טוב, לפי שהוא מתקן. עבר וליקטן, או שליקטן אחר לאכילה, כשר. וכבר כתבנו למעלה דעת הבעל השלמה ז"ל בנשרו. (בעבר) [ובעבר] וליקטן כתב שאם אין לו אלא זה, נוטלו ואין מברך עליו. ובנקטם ראשו בעי שעלתה בו תמרה, ואם לאו פסול. ערבה שנקטם ראשה, כשירה. הרי"ף ז"ל גריס ניטלה. נפרצו עליה פסולה. ויש שואלין, מאי שנא לולב דנקטם ראשו פסול, והדס וערבה כשרין, ואולי משום דהדס וערבה דרכן להיקטם במחובר לפיכך אין הקטימה פוגמת אותן, אבל הלולב אין דרך בכך, וכיון שנקטם ראשו ניטלה הדרתו.
ומוכח בגמרא שלשה בדי הדס כנגד (ענף) [עץ] עבות. ושני בדי ערבה כנגד ערבי נחל, ומיעוט ערבי שנים. ולולב אחד דכתיב כפות תמרים, כפת כתיב. ואתרוג אחד דכתיב פרי דמשמע אחד. וכתוב בספר האשכול יש נהגו לתת ס"ח בדי הדס כנגד לולב, ויש נהגו ס"ט כנגד הדס. ובעל הלכות גדולות אוסר להוסיף האגודה בהדס שוטה. ומביא ראיה מדאמ' [י"ב ע"א] הדס שוטה לסוכה וענף עץ עבות ללולב, מכלל דהדס שוטה ללולב כלל כלל לא. מיהו המנהג עכשיו לעשות זה. וגם קצת הגאונים מתירין ואומרים כיון דמינא דהדס הוא לא מיקרי תוספת, דהא סיב ועיקרא דדקלא אף על גב דלאו לולב נינהו כיון דמינא דלולב הוא שרי למיגד בהו לולב, ואפילו למאן דאמר לולב צריך אגד, וכל שכן לדידן דקיימא לן לולב אין צריך אגד, דשרי, והוא הדין להדס שוטה. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ויש אוגדין ההדס כשר תחילה עם הלולב ואחר כך מוסיפין עליו, ומעבין אותו לנוי, ואוגדין על הכל יחד. ויש לו לאגוד הלולב בחוט או במשיחה או בכל מין שירצה, הואיל ואין אגודתו מעכבת. וכתב ה"ר יצחק שאם הותר אגודו אוגדו (באגודה) [כאגודה] של ירק. והר"ף ז"ל פירש כמו שאוגדין הירק, שכורכין האגודה סביב, ותוחב חוט האגודה בתוכו בלא שום קשר. ודוקא שהותר אגדו ביום טוב, דאז אינו יכול לעשות קשר, אבל בחול המועד אוגדו בקשר גמור, דהוי הידור המצוה טפי. ע"כ, אגד הלולב עם ההדס ועם הערבה, והבדיל בין הלולב לשאר המינין במטלית וכיוצא בו, הרי זה חוצץ. הבדיל ביניהן בעלי ההדס אינו חוצץ.
ואם נטלן שניהן בידו אחת, כתב ה"ר שלמיה דלא יצא, כדאמרינן בגמרא דלא אגדינן אתרוג עמהן, משום דכתיב כפות תמרים, ולא כתיב וכפות, דמשמע הנך לחוד והנך לחוד. ואם נטל הלולב ובירך עליו, ואחר כך הניחו, ונטל האתרוג, יצא, דהא קיימא לן דאין מעכבין זה את זה היכא דאיתנהו גביה. ואדם גידע, שאין לו ידים, נוטלן בזרועותיו, שהרי אין כתוב ולקחתם ביד, כיבמה גידמת שחולצת בשיניה, דמי כתיב וחלצה ביד.
אתרוג של ערלה, ושל תרומה טמאה, ושל טבל, פסול. פירוש לפי שאין לו היתר אכילה, והתורה אמרה לכם. ושל דמאי כשר, שאפשר שיפקיר נכסיו, ויהיה עני, שמותר לו לאכול דמאי. של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים, לא יטול, שמא יכשירוהו לטומאה. פירוש, במים שבידיו מחמת הלולב שנטל מהמים, ואסור לגרום קבלת טומאה לתרומה. ואם נטל כשר. כתב ה"ר יצחק ז"ל הלכה כרבי יהודה בשיעור אתרוג קטן, שהוא כביצה, ואתרוג גדול, אפילו צריך ליטלו בשתי ידיו, כשר. אתרוג שניקב נקב מפולש, במשהו פסול, ושאינו מפולש, אם היה כאיסר או יותר, פסול. חסר כל שהוא פסול. וכתב הר"ף ז"ל אפילו בלא נקב.
עלתה חזזית עליו, פירוש כמין אבעבועות, אם בב' ובג' מקומות, פסול, משום דמיחזי כמנומר. וכן כתב ה"ר יצחק אפילו במיעוטו. כתב הר"י והשתא יש חומרא גדולה, דמאי קרי מיעוט. ונראה דמיעוטו רוצה לומר מיעוט פחות מחציו, אבל הרביע והשליש לא מפסיל. ויש לדקדק שלא יהיה בו חזיז כלל. ומיהו לפירוש הרב דפירש חזיז אבעבועות דקות, אם כן אין זה מענין גרב שיש באתרוגין שלנו. אמר רבא ובחוטמו כל שהוא. פירש הרב בעובי גבהו, שמשפע לצד ראשו ופסול, משום דאותו מקום נראה לעינים יותר. והרב מלריאול"א כתב, ומאוד יש להסתפק, דמאן לימא לן דאותו גרב לא מיקרי חזיז, ע"כ. ואם במקום אחד, אם עלתה על רובו פסול, ואם עלתה (עד) [על] דדו, אפילו כל שהוא פסול.
ניקב וחסר כל שהוא פסול. פירש רש"י ז"ל דחדא מילתא היא, דאילו נקב בלא חסרון כשר, וניקב נקב מפולש שיש בו חיסרון קאי עכ"ל. והר"ף ז"ל כתב ונהגו העולם לפסול בחסרון כל שהוא, אפילו בלא נקב. וצריך עיון בסוכה. ע"כ.
<h2>דף לה.</h2>
וכתב הראב"ד ז"ל דהא דאמר דאתרוג של ערלה פסול, דוקא ביום ראשון דלא לכם הוא, או מפני שאין לו היתר אכילה, או שאין בו תקנת ממון, אבל בשאר הימים כשר.
<h2>דף לה:</h2>
ניטל דדו, והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול. וכתב הבעל ההשלמה ז"ל יש אתרוגין שאין להם פטמה והן כשרין, כלומר, כשלא היתה להן מתחילת ברייתן, אבל אותן שהיתה להן ונפלה, חסרין הן ופסולין. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ניטל העץ שהוא תלוי מעיקר האתרוג, ונשאר מקומו גומא, פסול. כתב ה"ר יצחק ז"ל אתרוג שניטלה פטמו פסול, עוקצו כשר. פירש הרי"ף וה"ר יעקב ב"ר יקר ז"ל פטמתו חוטמו, ועוקצו הוא שקורין זנב. אבל רבינו יצחק הלוי ז"ל פירש פטמתו, מה שנכנס מן הזנב בתוך האתרוג, ועוקצו, אותו שאינו נכנס לתוכו. ואנו הולכין כדברי שניהם להחמיר.
<h2>דף לו.</h2>
נקלף החיצון שלו, שאינו מחסרו, אלא ישאר ירוק כמו ברייתו, אם נקלף כולו, פסול. והר"ש ז"ל פסק להיפך, דבכולו כשר, ובמקצתו פסול, דהוי ליה כמנומר. אתרוג שהוא תפוח, פירוש שנתפח כגון שנפל עליו מים, סרוח, פירוש שנתעפש ונרקב, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתי, פסול.
התיום והבוסר כשר. פירוש תיום, שנבראו שנים יחד דבוקים ומעורין זה בזה, שאין אדם יכול להפרידן, וכיון שכן פרי אחד קרינא ביה, ואין בו משום תוספת. הבוסר כל זמן שאינו מבושל קורהו בוסר. ויש פוסלין אותן, משום דלאו פרי הוא אם לא נגמר בישולו, וכן הירוק ככרתי, לפי שלא נגמר בישולו. מקום (האתרוגין) [שהאתרוגין] שלהן כעין שחרות מעוטה, כשרין. ואם היו שחורין ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום.
<h2>דף לו:</h2>
גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת, פסול. עשאו כמין ברייתו, אף על פי שעשאהו דפין דפין, כשר.
והפסלות שהוא משום עבודה זרה או מפני שהוא אתרוג אסור באכילה, בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים, פסול. הילכך לולב יבש וכל האחרים, כשרים בשאר הימים. אך הראב"ד ז"ל פוסלו אף בשאר הימים, מטעם הירושלמי לא המתים יהללו יה. והטעם, כמאן דליתיה דמי. ונקטם ראשו, גם כן יש שפוסלין אותו לעולם, שאינו אלא כמקל בעלמא. מיהו דוקא כשנקטם ראשו עד קצת השדרה. והר"מ [נ"ע] כתב ולולב שנשבר קצת מן הכף, אם אין אחר אלא הוא, יכול לצאת בו, כיון שהוא שעת הדחק, כדאיתא פרק לולב (וערבה) [הגזול], אנשי כרכום מורישין לולביהן לבניהם, אף על פי שיבש פסול, אין שעת הדחק ראיה. ולולב גזול או גנוב, גם כן יש שפוסלין לעולם, משום מצוה הבאה בעבירה. מיהו דוקא לגזלן וגנב עצמו, אבל לאחרים בשאר הימים כשר. והטעם, דלא קפדינן אלכם. ויש מכשירין בשאר הימים, אף לגזלן עצמו, כדאמרינן בגמרא מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול.
כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר. פירוש יום טוב שני קרי משני ימים ראשונים ואילך. ודעת ה"ר נתן ז"ל דכתב ושני ימים הראשונים דין אחד להם, מכאן ואילך יוצא אף בשאול. ע"כ. וכתב הר"מ [נ"ע] בכל הימים של סוכות לבד מיום ראשון, אם יש לו אתרוג חסר, מותר לברך עליו ולצאת בו, מתוך שיוצא בשאול וביבש יוצא נמי בחסר, (כדאמר) [כדאמרינן] רב חנינא מטבל ביה ונפיק. ואפילו ביום ראשון, אם אין לו אחר אלא חסר, מותר לברך עליו ולצאת בו, כדאיתא פרק לולב הגזול, האחין והשותפין שיש להם אתרוגים בתפיסת (היד) [הבית], ונטל [אחד] מהן אתרוג ובירך עליו, יצא, אף על פי שהאחד קטן יותר מחבירו, כי הם אינם מקפידין זה על זה. ומסיק התם דוקא אתרוג, אבל פריש ורימון לא. ומה לו להזכיר אבל פריש ורימון, היה לו לומר אבל חסר לא, אלמא מכאן ראיה שיוצא אפילו בחסר. ועוד מביא ראיה ממסכת סוכה, אנשי כרכום מורישין לולביהן לבניהן, אף על פי שלולב יבש פסול, משום דאין שעת הדחק ראיה. אלמא אף על פי שלולב יבש פסול, בשעת הדחק יכול לצאת בו. וכן (פירוש) [פירש] ה"ר יצחק בעל המנהל בשם רבו, שיוצא באתרוג פסול ביום ראשון, אם אין לו אתרוג כשר. וכן אמר רבינו תם, שכן דין כל הד' מינין, לא מצא לולב אלא פסול יוצא בו, וכן בכולם. ע"כ.
וכן אתרוג שניקבוהו עכברים, אף על גב דמאיס, נפיק ביה בשאר הימים, וליכא משום בזוי מצוה. ומיהו בעל הלכות ז"ל כתב דפסול, משום דמאיס, ואיכא הקריבהו נא לפחתך, אבל אם קלף והסיר ניקור העכברים, יוצא בו לכתחילה בשאר הימים.
עשה לאגודה זו נימין של כסף או של זהב ונטלה, יצא, שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, והוא שיהיה דרך כבוד והידור, שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ.
<h2>דף לז:</h2>
הדס שבלולב אסור להריח בו, פירוש, דכיון דקא מקצה ליה, הלא מריחא קא מקצה ליה. ויש כתבו שאם התנה עליו שיועיל לו תנאו, כמו לנויי סוכה, לפי שאינו מבטלו ממצוותו להריח בו, אבל אתרוג מותר להריח בו, שהרי לאכילה הוא עומד, וכי קא מקצה למצוה, מאכילה קא מקצי ליה, לאו מריחא. והר"ף ז"ל כתב מיהו המריח בו מברך אשר נתן ריח טוב בפירות, כדאמרינן בברכות. ועל כן טוב למנוע שלא להריח בו בשעת נטילה, שרוב פעמים אינו זכור מברכה זו, ואסרו ליהנות בלא ברכה. ואותן המריחין כשמברכין על הנטילה, מנהג שטות בידם. עכ"ל.
והאיטר יד ימינו, נוטל הלולב בשמאלו שהוא לו ימין, והאתרוג בימין שהוא לו שמאל, כדאמרינן גבי תפלין, שהאיטר מניחן בימין שהוא שמאל שלו. ובמקום אחר מצאתי האיטר נוטלו בשמאלו, כדקיימא לן במנחות דגבי ימין דעלמא, והכא נמי נוטל בשמאלו שהוא ימין לכולי עלמא. ושולט בשתי ידיו, נוטל בימין כשאר כל אדם, לא בשמאל.
ומברכין על הלולב ולא על שאר המינין, לפי שבמינו גבוה מכולן. פירוש, והוא עיקר ושאר המינין טפלין לו, ומברך על העיקר ופוטר את הטפל. ויש אומרים מאחר שהוא חשוב במינו מכולן, כל האגודה נקראת על שמו, והוי כמי שיברך בפירוש על כל אחד בשמו. ומצוה כהלכתה שיגביה האגודה של ג' מינין בימין ואתרוג בשמאל, דהכא תלתא מצוה והכא חדא מצוה, אבל משיגביה ד' מינין אלו בין בימין בין בשמאל יצא. והוא שיגביהם דרך גדילתן, אבל שלא כדרך גדילתן לא יצא. והר"מ נ"ע כשהוא נוטל הלולב והאתרוג בידו, (היפך) [הופך] הכף של לולב והפטמה של אתרוג למטה, עד לאחר שיברך, כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה.
וכתב גאון ז"ל שמברכין על נטילת לולב מעומד, וכן בכל מצוה שאין בה הנאה. ולהכי מברכין על הנטילה ולא על הנענוע, לפי שהנטילה היא עיקר המצוה כדכתיב ולקחתם לכם. ויש מן הגאונים שאמרו שאומר זמן ביום טוב שני על נטילת לולב, כדרך שאומר אותו על הכוס. ויש מהן אומרים שלא לאמרו ביום טוב שני, אחר שלא מצינו עיקר ברכה זו אפילו ביום ראשון, לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספתא, ואין חיוב לברכה זו אלא בשעת עשייה, כמו שאמרו ז"ל העושה לולב לעצמו אינו דין שיסמוך על של ציבור. וכיון שאין ברכה זו בשעת עשייה אלא משום מנהג, די לנו לברך בימים ראשונים בלבד. וה"ר יצחק ז"ל כתב ורוב בני אדם שמברכין שהחיינו בשעת נטילה, לפי שהאחרים מתקנין להם לולביהם, ביום טוב שני אין לברך שהחיינו. והר"ף ז"ל כתב ואף על גב דמברך שהחיינו גם ביום השני בקידוש משום ספק, שאני לולב, דעיקר שהחיינו דלולב בחול היא בשעת עשייה, כדאמרינן העושה לולב לעצמו וכו'. הילכך אם בירך יום ראשון בשעת נטילה, סגי ליה בברכת שהחיינו שבירך ביום ראשון בשעת נטילה. כך השיב [רש"י] ז"ל בתשובה אחת במחזור ויטרי. מיהו ה"ר שמואל דאיבר"א ז"ל אומר בשם ר"י, דעכשיו שנהגו לברך שהחיינו דלולב בשעת נטילה, אם כן צריך לברך אותה גם ביום טוב שני, דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא, דאף על גב דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, אף על פי שהוא חול, היינו משום דמברך בשעת עשייה, אבל ביום ראשון, אם הוא חול, ההיא שעתא לאו שעת עשייה היא ולאו שעת נטילה היא, והברכה נתקנה או בשעת עשייה או בשעת נטילה, והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשייה, שאם בירך אז שהחיינו דודאי לא יצא, ויום טוב ראשון אם הוא נמי חול להאי דמיא, והילכך מברכין שהחיינו אלולב בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני. וכן עיקר. עכ"ל הר"ף.
ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, ומנענע ג' פעמים בכל רוח ורוח. כיצד, מוליך ומנענע ראש הלולב ג' פעמים, ומביא ומנענע ג' פעמים ראש הלולב, וכן בעליה ובירידה. וכן כתב ה"ר יצחק ז"ל וזה לשונו, נהגו רבותינו על פי הירושלמי לנענע ג' נענועין על כל דבר ודבר, אם כן צריך לו' רוחות ל"ו נענועין, הולכה והובאה של ד' רוחות והעלאה וירידה, וזהו ו' פעמים ג' נענועין, והנענוע הולכה והובאה, זהו לו' רוחות ל"ו נענועין. ע"כ. וגם כן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל בהודו לה' תחילה וסוף, בהודו דתחילת המזמור ובהודו אחרון שבסוף. וכן נמי פירש הרי"ף ז"ל. ויש מפרשים וסוף, כי לעולם חסדו, שהוא סוף הפסוק. וכתב הר"ף ז"ל וטוב לעשות כדברי שניהם. ובאנא ה' הושיעה נא. וכתב גאון ז"ל שנהגו לכוין כשהוא אומר הודו שיהיה מוליך ומביא, וכשהוא אומר לה' מעלה ומוריד, וכן נמי באנא ה', כשהוא אומר אנא שיהיה מוליך ומביא, וכשהוא אומר ה' מעלה ומוריד. והר"ף [ז"ל] כתב אין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא, ע"כ. ובפעם השנית כשהוא כופל אנא ה' הושיעה נא, מנענע גם כן, אבל לא באנא ה' הצליחה נא, כי הפסוק כך הוא, אז ירננו עצי היער, ואחר כך הודו לה' וכו' (אמרו) [ואמרו] הושיענו. ובמקום שכופלין מאודך ולמטה, כופלין גם כן הודו שבסוף, ומנענעים בו גם בפעם שניה.
<h2>דף לח.</h2>
מי שהיה בא בדרך ולא היה בידו לולב, כשיבא בביתו יטול על שולחנו, אם אין שהות ביום אם ימתין עד אחרי אכלו. וזה בשאר הימים שמצוותו מדרבנן. דיקא נמי דקתני מי שבא בדרך, ואם ביום טוב ראשון, היאך יבא בדרך. אבל ביום טוב ראשון, שמצוותו קבועה מן התורה, אם התחיל לאכול קודם שיטלנו, מפסיק סעודתו ונוטלו, אפילו יש שהות ביום ליטלו אחר סעודתו. וכן דעת הבעל ההשלמה ז"ל.
וכל היום כשר לנטילת לולב, ואין מברכין עליו רק פעם אחת ביום, מה שאין כן בסוכה, שמברכין עליה כל זמן שנכנס בה לאכילה ולשתיה ולתלמוד תורה. ואפילו המחמיר על עצמו לא יאכל אפילו פירות חוץ לסוכה, יש לומר שמברך, כיון ששיבחוהו חכמים בחומרא זו. ורבינו תם כתב כל מצות סוכה שיקיים מסעודה לסעודה, כגון שינה ושינון וטיול בה, ברכת לישב שבירך פוטרן לברך עליהן. המשכים לצאת לדרך, כתב ה"ר יצחק ז"ל וכבר עלה עמוד השחר, מביאין לו לולב ומנענע וכו'. [ברכות ל' ע"א]. ורבינו האי גאון ז"ל כתב הנכנס לסוכת חבירו לבקרו, מנהג ידוע לברך שם, בין סעד בין לא סעד. ועכשיו אין כן המנהג.
<h2>דף מא.</h2>
מצות לולב להינטל ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום משבעת ימי החג, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים. חל יום השבת להיות בתוך ימי החג, אינו ניטל בשבת, גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו בשופר. ולמה לא גזרו גזירה זו ביום ראשון, מפני שהוא מן התורה, ואפילו בגבולין. נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה, ששאר ימי החג אין אדם חייב ליטול את הלולב אלא במקדש. משחרב בית המקדש, התקינו שיהא לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג, זכר למקדש. בכל יום ויום מברכין עליו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי, משחרב בית המקדש, וכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. בזמן שבית המקדש קיים, היה לולב ניטל ביום ראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר מקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעות החודש, לא היו נוטלין הלולב מספק. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת, אפילו ביום ראשון, ואפילו בני ארץ ישראל שקידשו את החודש, מפני הגבולים הרחוקים שאינן יודעין בקביעות החודש, כדי שיהו הכל שוין בדבר, ולא יהיו אלו נוטלין ואלו לא נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא, ואין שם מקדש להיתלות בו. ובזמן הזה שהכל עושין על פי החשבון, נשאר הדבר כמות שהוא, שלא ינטל לולב בשבת כלל, לא בגבולין ולא בארץ ישראל, אפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעין בקביעות החודש.
<h2>דף מא:</h2>
אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו שישאלנו ממנו, עד שיתננו לו במתנה. נתנו לו על מנת שיחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו לו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ואם לא החזירהו לא יצא, שנמצא כגזול. ויש אומרים, שאם נשרף או נאבד, שאינו יכול להחזירו, שמחזיר את דמיו ויצא, (כדאמרין) [כדאמרינן] בגיטין על מנת שתתני לי אצטליתי שתתן לו את דמיה. והבעל עשרת הדברות ז"ל חולק על זה ואמר דשאני התם דשייך למימר מה לי הוא מה לי דמיה, אבל בלולב דצריך למצוה לא יהיב דעתיה לקבולה דמיה, אלא לולב גופיה.
והמקבל לולבו של חבירו על מנת להחזיר, נראה לומר לפי הגמרא, שיכול להקנות אותו לאחר ואחר לאחר עד כולם, על מנת שיחזירהו האחרון אל הראשון.
כך היה המנהג בירושלים, אדם יוצא מביתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת ולולבו בידו, לבקר חולים ולולבו בידו, וכשנכנס לבית המדרש משלחו לביתו ביד עבדו או ביד בנו.
<h2>דף מב.</h2>
ויש מדקדקין על עצמן, לברך על הלולב קודם שיטלוהו משם דאמרינן מדאגבהיה נפק ביה, ולא הוי מברך עובר לעשייתו אחר כך. וכתב הר"ז ז"ל על זה דמנהג בורות הוא, שהרי תיקנו ז"ל לשון על נטילת לולב, דמדאגבהיה נפק ביה, והוי כלשעבר, משמע בביאור דעתם ז"ל שאין מברכין עליו עד אחר שהגביהו, ומי שמברך קודם לכן אין דעת חכמים מסכמת עמו. גם אין הופכין אותו מימין לשמאל, שהרי לא יועיל זה לכוונתם, שהרי אין לומר בשביל זה ההיפוך שלא יצא בו. וגם אין להפכו מלמעלה למטה, שאם יעשו כן לא יועילו לעשות כתיקון חכמים שתיקנו בלשון על, ולהם היה ראוי לברך ליטול, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, לפיכך אין לשנות המנהג. והרמב"ם ז"ל כתב שאם יברך על הלולב קודם שיטלנו שמברך ליטול. ויש לדעת, כי מה שרצו חכמים שיטלנו תחילה, והוצרכו לתקן הברכה בלשון שעבר, ולא חששו לברך עליו בלמ"ד, ויברך עליו קודם שיטלנו, שתהא הברכה עובר לעשייתה ככל שאר מצוות, לפי (שחשש) [שחששו] שמא יבא לברך לבטלה אם יברך קודם שיטלנו, כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו. ואין לומר שיטלנו הפוך מלמעלה למטה בשביל חששא זו, ויברך קודם שיחזירנו כהלכתו, שאין זה נוי למצוה אלא זלזול. ולא מצינו למימר דאף על גב דאגבהיה לא נפק ביה, כיון דלא איכוון לצאת מיד, שהרי מצוות לא צריכות כונה, ומכל מקום כיון שעושה הנענוע אחר כן כפי המצוה עובר לעשייתן מיקרי.
משיגביה ד' מינין אלו, בין כאחד בין בזה אחר זה, יצא. וכתב הראב"ד ז"ל יש אומרים שאם נטלן אחד אחד שמברך על כל אחד ואחד לעצמו, מאחר (שאין) [שאינן] אגודין יחד, שתהא ברכת הלולב פוטרן.
מקבלת האשה לולב מיד בנה או מיד בעלה, בזמן שהיו נוטלין אותו בשבת. פירוש, וקא משמע לן דאף על גב דאשה לא מחייבא ביה, לא אמרינן שיהא אסור לטלטלו כעץ ואבן דאינו ראוי לטלטל, אלא מקבלת אותו, ולכתחילה מחזרת אותו למים, דלא חשבינן החזרה כהשקאת זרעים. ואף על גב דמועיל להעמיד לחותו. אבל אין מוסיפין על המים, שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו. וביום טוב מוסיפין, אבל אין מחליפין המים, שישפוך אלו ויתן אחרים תחתיהן. ובחולו של מועד מחליפים. ובזמן הזה שאינו ניטל בשבת, אם שגג אדם והוציאו מן המים, או שכחוהו ולא נתנוהו במים, אין מחזירין אותו במים, כיון שאינו ראוי (אלא) [לא] לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת, שהרי הוא כאבן לענין טלטול. כ"מ.
כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בלולב, וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.
<h2>דף מג.</h2>
וכבר ביארנו, שעיקר האיסור בנטילת לולב בשבת, גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ויש שואלין למה גזרו ז"ל בשופר ולולב ומגילה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים יותר ממילה, שהרי מילה דוחה שבת, ולא חששו להעביר ארבע אמות. ויש לומר דכיון שהמילה אינה מוטלת רק על יחידים כגון האב או על בית דין, לא חששו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי האחרים שאין המילה מוטלת עליהן ימנעום מזה ויזהירום, אבל שלשה אלו הם ענינים מוטלין על כל ההמון, [וכיון] שכן, אפשר שיתעו בו רבים מעמי הארץ.
<h2>דף מג:</h2>
והטעם אל המנהג שהחזקנו בו בשביעי יותר משאר הימים, לפי שהיתה חביבה בו יותר במקדש, וסידרו מתקני המועדות שלא יארע השביעי בשבת, כדי שלא תדחה ערבה, ועל כן אמרו ז"ל לא אד"ו ראש, שאם יהיה ראש השנה יום (אחר) [ראשון], יהיה יום שביעי של חג בשבת ותדחה ערבה. ואם תאמר אם עשו תקנה בשביל ערבה שלא יבא בשבת, כל שכן שהיה לתקן בשביל שופר ולולב, שלא תהן מצותן נדחית. ויש לומר דשאני שופר ולולב שיש להן תשלומין למחר, שהרי אף בארץ ישראל עושין מראש השנה שני ימים, אבל שביעי של ערבה אין לו תשלומין לשמיני. ועוד יש לומר שאם יתקנו וידחו משום שופר ולולב, פעמים שיבא מולד תשרי ביום ה' מי"ח שעות ולמעלה, ותדחה ראש השנה מאותו היום, מפני מולד זקן, ומיום ו' של מחר, משום דהוי יום פסול. ואם נדחהו משבת גם כן, תצטרך לדחותו עד יום שני, שהרי יום א' יום פסול, ויראה הדבר (כחוכה) [כחוכא], שהרי תיראה הלבנה בעליל זה ב' ימים או שלשה כשנעשה ראש השנה (שהיא) [שהוא] ראש חודש.
<h2>דף מד:</h2>
ואין מברכין על ערבה, לפי שאינה אלא מנהג כמו שביארנו, ואין מברכין על המנהג. והשתא דמברכין אהלל בראש חודש, שאינו אלא מנהג כדאמרינן התם שמנהג אבותיהם [בידיהם], יש אומרים דשאני הלל דהוי רבים שהנהיגו אותו לרבים, אבל ערבה נביאים הוא שהנהיגו לעצמן ואחרים למדו מהן. ויש אומרים דשאני הלל שכן היה המנהג לקראו בברכה. והרמב"ם ז"ל כתב בהלל גם כן שאין מברכין עליו בראש חודש, אפילו בציבור. והר"ת ז"ל כתב, דמילתא דתליא במעשה, כגון ערבה, אין מברכין על המנהג, ומילתא דתליא בקריאה כגון הלל, מברכין על המנהג. בכל יום מקיפין את המזבח ולולביהן בידיהם פעם אחת, ואומר אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. וביום זה היו מקיפין אותו ז' פעמים. וכתב הר"מ [נ"ע] טעם למה מסבבין את התיבה ז' פעמים, כנגד ז' פעמים שסבבו יריחו, ומביא ראיה מן המסורת ואסובבה ב', אקומה נא ואסובבה בעיר, ואידך ואסובבה את מזבחך ה', כלומר כנגד מה שסבבתי את העיר יריחו שבעה פעמים, כן אסובבה את מזבחך ה'. וכבר נהגו כל ישראל בכל המקומות, להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפין את המזבח, זכר למקדש. ונהגו לומר הושענות, כדרך שהיו אומרים אנא ה' הושיעה נא במקדש. ובז' של ערבה לוקחין כל אחד בד אחד או בדין הרבה של ערבה, חוץ מערבה שבלולב, והולכין סביב התיבה ז' פעמים, (ואומר) [ואומרים] הושענות, וחובטים הערבה.
<h2>דף מה.</h2>
הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבת הלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ושיעור זה אפילו עלה אחד בבד אחד. כיצד היתה מצותה. בכל יום משבעה ימים שהיו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ובעת שהיו מביאין אותן תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום השבת בתוך ימי החג, אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי שלו להיות בשבת, שזוקפין אותה בשבת, כדי (לפרסם) [לפרסמה] שהיא מצוה. כיצד, היו מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגית של זהב כדי שלא יכמשו העלין, ולמחר היו זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ונוטלין ממנה כדרך שעושים בכל יום. וערבה הואיל ואינה בפירוש בתורה, אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש, אלא ביום שביעי בלבד נוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושין, לוקחין בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובטין בה על הקרקע או על הכלי, פעמיים או שלש, בלא ברכה, שדבר זה מנהג נביאים הוא.
<h2>דף מו.</h2>
וכתב גאון ז"ל שמברכין על נטילת לולב מעומד, וכן בכל מצוה שאין בה הנאה. ולהכי מברכין על הנטילה ולא על הנענוע, לפי שהנטילה היא עיקר המצוה כדכתיב ולקחתם לכם. ויש מן הגאונים שאמרו שאומר זמן ביום טוב שני על נטילת לולב, כדרך שאומר אותו על הכוס. ויש מהן אומרים שלא לאמרו ביום טוב שני, אחר שלא מצינו עיקר ברכה זו אפילו ביום ראשון, לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספתא, ואין חיוב לברכה זו אלא בשעת עשייה, כמו שאמרו ז"ל העושה לולב לעצמו אינו דין שיסמוך על של ציבור. וכיון שאין ברכה זו בשעת עשייה אלא משום מנהג, די לנו לברך בימים ראשונים בלבד. וה"ר יצחק ז"ל כתב ורוב בני אדם שמברכין שהחיינו בשעת נטילה, לפי שהאחרים מתקנין להם לולביהם, ביום טוב שני אין לברך שהחיינו. והר"ף ז"ל כתב ואף על גב דמברך שהחיינו גם ביום השני בקידוש משום ספק, שאני לולב, דעיקר שהחיינו דלולב בחול היא בשעת עשייה, כדאמרינן העושה לולב לעצמו וכו'. הילכך אם בירך יום ראשון בשעת נטילה, סגי ליה בברכת שהחיינו שבירך ביום ראשון בשעת נטילה. כך השיב [רש"י] ז"ל בתשובה אחת במחזור ויטרי. מיהו ה"ר שמואל דאיבר"א ז"ל אומר בשם ר"י, דעכשיו שנהגו לברך שהחיינו דלולב בשעת נטילה, אם כן צריך לברך אותה גם ביום טוב שני, דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא, דאף על גב דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, אף על פי שהוא חול, היינו משום דמברך בשעת עשייה, אבל ביום ראשון, אם הוא חול, ההיא שעתא לאו שעת עשייה היא ולאו שעת נטילה היא, והברכה נתקנה או בשעת עשייה או בשעת נטילה, והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשייה, שאם בירך אז שהחיינו דודאי לא יצא, ויום טוב ראשון אם הוא נמי חול להאי דמיא, והילכך מברכין שהחיינו אלולב בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני. וכן עיקר. עכ"ל הר"ף.
<h2>דף מו:</h2>
ואסור לאכול אתרוג כל יום שביעי, מפני שהוקצה למקצת היום הוקצה לכולו. ובשמיני מותר באכילה. ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים, אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני, האתרוג אסור בשמיני, כדרך שהיה אסור בשביעי, בזמן שהיו עושים שני ימים מן הספק, והוא ספק שביעי. הפריש ז' אתרוגין לשבעה ימים, כל אחד ואחד יוצא בו ליומו, ואוכלו למחר.
ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים, ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר.
ועוד כתב בתוספות משנ"ץ פרק קמא דביצה, כשחל שמחת תורה באחד בשבת מתירין האתרוג כדין ספק שביעי ספק שמיני. מיהו שמעתי מרבו' מאיבר"א שהיו אוסרין אותו. ואף על גב דאמרינן דאתרוג מותר בשמיני ספק תשיעי, הני מילי כשחל בשאר ימים, אבל כשחל באחד בשבת, כיון דבשבת אסור משום שביעי ספק שמיני, באחד בשבת נמי אסור, שהוא יום טוב, משום דאין שבת מכינה ליום טוב, מידי דהוה אביצה שנולדה בשבת דאסורה ביום טוב, אף על גב דלא דמי ממש, מכל מקום דומים קצת זה לזה. ומהאי טעמא נמי אסורין לאכול מנויי הסוכה באחד בשבת שחל להיות אחר החג מיד, כגון שחל יום טוב האחרון של חג בערב שבת, כיון דאסורין ביום טוב. אסורין בשבת הסמוך משום הכנה, דיום טוב ספק שמיני ספק תשיעי אסורה סוכה ונוייה, משום מיגו דאתקצאי לבין השמשות של שבת אתקצאי נמי לכולי יומא. אבל ליכא לאסור נויי סוכה בשבת הסמוך לחג, משום דאתקצאי בין השמשות של שבת מחמת יום טוב שעבר הוא, דהא יום טוב גופיה לא מיתסר כי אם מטעם מיגו דאתקצאי, ותרי מיגו לא אשכחינן. ומשום סתירת אהל אין לאסור, דהא לא שייך סתירת אהל בנויי סוכה, מדלא אסר להו בפרק כירה, אלא משום בזויי מצוה, והיינו בעוד שהמצוה קיימת. ע"כ.
<h2>דף מז.</h2>
וביום שמיני אין נוטלין הלולב. ויש שואלין למה אינו ניטל בשמיני ספק שביעי בלא ברכה, כמו שיושבין בסוכה. ויש לתרץ לפי שאינו מן התורה בגבולין אלא יום אחד. והראב"ד ז"ל תירץ, שאין נוטלין הלולב מספק בשמיני, אחד שיש בו סרך איסור טלטול במקום מצוה, מה שאין כן בסוכה, שאין בישיבה איסור כלל.
<h2>דף נ.</h2>
אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים. וכיצד היו עושין, ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה, כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון. וכן בכל יום ויום מחולו של מועד, מתחילין לשמוח מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה, ומנגנין בנבלים ובכנורות ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שיודע לנגן בו. ומי שיודע לנגן בפה, מנגן. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומכרכרין ומפזזין כל אחד ואחד כמו שידע. ואומרים דברי שירות ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין שמחה זו עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבה וסנהדרין והחסידים וזקנים ואנשי מעשה, שהיו מרקדין ומספקין ומטפחין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. וכל העם האנשים והנשים באין לראות ולשמוע, שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציוה בהם, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת וכו'. וכל המגיס דעתו, וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו, ומיקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול הנכבד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'. שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.
